מהצד השני של הכוס

כרגיל, נוטה על הכסא הסמוך לדלפק הבר הקטן, שמזמן כבר אינו נחשב כנחשב. התאורה שם לעולם לא תפתיע אותך ולא תעשה לך רעש מיותר בעיניים. המוסיקה עצמה כאילו מבטיחה לך כי הזמרים לעולם לא ימותו ואף אם כן, לא יזייפו את ניגון הקדיש המסיים. הבר הזה הוא הדבר היציב ביותר באיזור. ולפני כמה ימים התחילה העיריה בעבודות תשתית לשיפור פני העיר, או תחתית הביוב, והרסה את המדרכה המובילה אל הבר את כל העולמות המתכנסים אליו מדי ערב, והמפזרת אותם אחרי כמה שעות, חלקנו מאוכזבים, עצובים, מיואשים. וחלקנו האחר, שמחים במידה הנכונה. ועכשיו באה העיריה ובשם התשתית, מוחקת לנו יסודות. לך תבין.
אני מכיר את המקום הזה, אפילו מתחת לבגדיו הידועים. מכיר כל כוס ותחתית ומאפרה. מכיר את השתברות האור בין בקבוקי הוויסקי המונחים על הקיר בניצב לי, מכיר כמעט כל תחת קבוע שישב שם או שיישב על אחד מן הכסאות שהיו שם למן יומו הראשון. סוג של קביעות מוחלטת ונחמה גדולה של ממש.
מחליט הפעם להביט על העניינים אחרת. דרך הכוס. ישר ישר. בדרך כלל, היה הכל כרגיל, כמו הקירות והוויסקי והכוסות והכסאות, גם המבט. מבט של איש מסתכל, לא תמיד רואה. אולם הפעם, לא המבט הישיר עם דוק השעמום, אלא כזה שמסתובב לו דרך הכוס ומה שהברמן מזג לתוכה. ובאמת, הדברים נראים אחרת כך. הנה הזוג שבא לחגוג את מסיבת הפרידה שלו מהמקום כי חשב שמצא, הנה אותה האחת בת השלושים או הארבעים שתמיד תהיה אותה האחת, ליד הקופה, שני חברים שחובטים במילים בפעם האלף וחושבים שאולי הפעם יתחדש להם משהו בניגונן. והנה, מישהי אחרת. גם היא מביטה דרך הכוס. כמוני.
---
וזהו. כאן זה נגמר, הקטע. אין משהו בנאלי כמו מבטים דרך הכוס ומציאות אחרת הנראית משם או דברים מסוג זה, להם אולי הייתם מצפים. כי העיר הזו בנאלית דיה, כי המקומות כולם שגורים עד זרא.
ולא נדע, כמובן, מה היא ראתה דרך זו שלה.