עכשיו, בית קפה בתל אביב, משהו בסביבות הרצל, לא רחוק מדי מבתי החרושת לרהיטים עתיקים ומכמה חנויות אחרות. הרעיון החדש של לעשן בחוץ ולגמור בפנים מזמן לא עושה לנו כל כך מאוד נעים. בלית ברירת החום וההבל, נכנסים למוד של עיניים צרות כחרכי ירי, נשימה מדודה דרך הפילטר, כי כאן, בפינה, מותר, ובתנועות מאוד מדודות. אבל ממש מאוד וממש מדודות. החום הזה לא טוב כל כך. הוא גומל אותך מחסדים. אז יושבים. ממתינים שמשהו יקרה, כי כלום אינו אפשרי.
"תפריטים קיבלתם?", היא שואלת
"כן, אבל כתובים בשקוף. אולי תגידי מה יש?", איכשהו עונה
"זה וזה, וגם זה זה, ואת זה וזה כמנת היום הזה", היא ממצה
אז הזמנו את הזה. מה זה כבר משנה ביום הזה?
עוד סיגריה. לא כי ממש רוצים. כי פשוט אפשר ולא אומרים לא להזדמנות מן ההפקר. חייב להיות סדר בהפקר, כי אחרת זו הפקרות. חושבים.
שומדבר לא באמת קורה באיזור הזה מלבד ההתעללות היסודית של השמש בכל מי שמעז להפריע לה את רצף הקיפוח. קופחת קופחת. אך אנו בחוץ, כי לא נגמלנו מהעישון. שוליים. ואנחנו מעשנים והזמנו את ה"זה". ממתינים.
פתאום עובר מלאך.
קל לזהות אותו. הוא פשוט נראה כמו מלאך. ככה זה מלאכים, אתה ישר קולט עליהם שהם מלאכים. קלי קלות. מלאך ותו לא. תו הוא לא, אך מלאך באמת.
אז לפני שההיא מגיעה עם הזה, אני רוצה לשאול את המלאך כמה שאלות מנקרות. אני לא היחיד, כולנו רוצים כמה תשובות. המון. ומה אכפת לו בעצם, למלאך, לענות?
מתיישבים.
הוא מוציא כעת נובלס אצילי מכיסו, ללמדנו, שבין אנשים הוא משוטט ובנומך הראוי, כדי להקשיב להם. אם היה שולף מכיס מעילו, כן, מעילו, כי למלאכים אף פעם לא חם עקב הנסיון שיש להם כש"ג, שהם עושים מעת לעת בגיהנום, נניח קאמל, הייתי נרתע מעט. לך תדע אם הוא לא סטייליסט מטרו כזה. אם היה מעלה משם סיגר הייתי שותק. אני נותן כבוד לאלו עם הסיגרים. הם כאלו יודעים ותמיד יותר ממני. קטונתי. אבל נובלס זה בסדר גמור מבחינתי. ואז אני מדבר אליו. בגובה עיניים. כחולות שלי, שקופות שלו. מציע לו עסקה לא רעה בכלל.
הגענו לדיל. הוא יענה ואני מכסה לו את הטיפ. מלאך ריאלי, יש לומר.
ואז מתחילים, אשה וגבר, לשאול את המלאך:
אשה: הכיצד זה, שאלוף נעוריי
פרש זה עתה מעמי, ומצד ילדיי
גבר: הכיצד זה חמק לו אמון
בזו שכשלה, הבטחות עד בלי די
ואני אז נדחף. אין ברירה, ישראל:
אך גם לי שאלות,
חלקן תוהה, השאר עצוב
כי מזומן לי גבריאל
וזמני על כפיו, קצוב
ולמה היא הגיעה אלי,
מרב
למה יש נעה,
כולה הילה לבנה
ומי זה האביר
לקראתו, תהא היא ככלה
ולמה אבא ואמא
הטמינוני מחנק
להביאי הלום קרב
לחיי מאבק
ומדוע, טרם אלי היא
מלאכי היקר
לצעוד עד הסוף,
זה הטוב, או המר
ולמה הצבע,
זה הנועד להחיות
נרצעת אזנו,
וישמש ביומרות
ומדוע מילים,
ברגיל, אהבה
נפנות לרסס
כרימון, באיבה
וכיצד הוא התם
הוא הנקרא לתיגר
בעוד הגנב,
מעשן לו סיגר
ולמה ואיך ומדוע הפשוט
הוא כארץ מובטחת
אל מולה, על נבו, עברת התסכול
הלומי שאלה אל פי פחת
באלוהים, ששילמתי את החשבון כולו. כולל הטיפ, כמובטח, אך את התשובות עוד לא קיבלתי. אולי יש להם פרוצדורה, שם למעלה, של מענה תוך ארבעה עשר ימים או משהו כזה. אני כל כך לא בקיא בבירוקרטיה של מעלה. די לי בסיבוכים הקטנים כאן, של הוא והיא והם ואנחנו וכולנו וההם ומתי כדאי ולמה לא.
אז הדלקתי עוד אחת.
כדי לנשום.
ואחר כך הלכתי משם לחנות ההיא שמייצרת רהיטים עתיקים, ישבתי בטמטומת על כסאו של לואי, ההוא הששה עשר, וחיכיתי שיתנו עוגות. קורט ניוון עוד לא הזיק לאיש, כפי הנראה.
והנה, המהפכה כבר בדלת, מחפשת גם היא מעט קרירות.
וצבע עיניה?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה