כך היא ממריאה או "אור גז ולמה"

אני ידעתי כבר. ידעתי הרבה.
נגעתי בחלקות אלוהים לא מעטות
וחשבתי שידעתי.
כאשר אתה חושב שאתה יודע,
התחל להתכונן למותך,
כי לחיים האלו בעצם
אין כבר דבר וחצי דבר להוסיף לך.

תחילתה של הדרך החוצה.
החל מגיל 30 או 43 או 900, לא משנה.
ברגע שהנחת ראשך תחת עץ הדעת,
לא יהיה תפוח אחד
שייפול על תנומתך המסיימת.
אתה כבר בחוץ.

אבל, פתאום,
הנה חוה.
מהפינה הגיחה.
לא התכוננת. חוה.
אתם תבחרו לה את השם.
היא מגיעה.
וגם נוגעת.

ואז אתה לא יודע כבר כלום.
הדבר היחיד הידוע, הוא שאינך יודע,
וכל תכליתו של עץ הדעת,
הוא להלוות לך את עלוותו
עד בוא ערוותה.

והנה,
מונחת זו תחתיך ואתה ספק משועמם.
ידעת רבות.
אתה כבר יודע. כל כך יודע. עד זרא מכיר.
כל נים ולחישה.
ואז מגיע הנחש.
לא זה עם המילים הלא נכונות,
אלא זה עם הלחש, זה המחייך עם זנבו.
נחש של ספק,
שיעירך ויעביר גופתך אל מתחת עץ החיים.
עיניו אינן מגלגלות שקר, כי אם תכלית של אולי.

והנה
אתה בתוכה והיא בכולך
והנה
היא מגיעה ואתה בגן עדן.
היית כמעט שם עד בואה
והנה אתה נכנס בשעריו.
ולפתע
נעלמת הנינוחות המשמימה שידעת עד כה.
כולך,
כל כולך שם.
אין עץ דעת ונשרו עליו.
הוא אינו קיים יותר ופתע גם אינו חשוב.

עכשיו
היא נושמת עכשיו.
מהר יותר. ועוד יותר.
ועוד.
ועם כל נשימה שכזו, הולך הנחש ומשיל עורו.
עד שנמוג.

וכבר אין בך ספק,
כי למרות מדרון תנומתך תחת עלי השעמום,
הרי כעת הנך מטפס כילד
לבנות מקלט בין ענפי עץ החיים.
ואתה מתחיל לרוץ בתוכה.
לרוץ לרוץ.
והיא דולקת איתך ומלפניך ומכל צדדיך,
כאותה העטיפה של הדבר,
אותו רצית כל כך חזק מתמיד.

שם
בקצה המסלול, המראה.
משהו מתרומם שם.
קהל הצופים, השכנים וקבצני רקב פירות עץ הדעת,
כל כולם מתבוננים.
והם נעשים קטנים.
קטנים. מחרישים. אין מקום לקולם.
רק קולה שם.

כעת ועכשיו היא באה.
באה.
כמעט כמעט הננה.
ואני
מצמיד פי אל פיה.
ובתווך מתבררת לה,
השכינה.

או אז,
הביתה עכשיו וכעת,
כי טרם הגיעה שעתי,
כי עדיין זו איננה העת.
עוד קצת אלוהים,
עוד מעט קט,
ואז אשוב להתנמנם למוות תחת עץ דעתך.
מתישהו.

ולא, לא רוצה שיהא אחרת.