זה מתחיל ככה. בית קפה במושב. מרכז העניינים של שולי הדברים. יום יומיומי לחלוטין ובכלל, שאין בו שום רמז למה שעשוי לקרות, או שלא, בעוד חמש דקות, או מתישהו ועד בכלל, אם בכלל.
טנדרים עם בוץ מסביב, כאלו שבעליהם היו, ועודם, מכניסים אותם לתחנה מיוחדת, הרוחצת אותם בהפוכה. מביאים אותם נקיים ומוציאים אותם קרביים. שולי הדברים.
לכן, המכונית הפרטית הנקיה באופן יחסי, די בלטה בנוף. בתוכה יושבת גיברת. אין מילה אחרת. ג י ב ר ת. עם שיער מסודר וצבוע כמו אצל מיסיס סלוקומב. ההיא מ"מישהו משרת אותך" האגדית. משהו מהודר איכשהו. אך הפעם זה בעברית מאובקת לעומת הבריטית המהוקצעת משם.
אני שותה קפה. לידו, קרואסון עם תמונה של שקדים. שמש. שום דבר מהותי לא אמור לקרות. בזמן כזה, אני מחפש מה בכל אופן אפשר להוציא מהמקום והזמן. והנה היא גולשת לחניה. שלושה ארבעה רברסים וגם קדימות, והיא חונה. בין בוץ א' לגבר גבר ב'.
מעולה. ועכשיו.
השעון שלי שליד הלבלב ממתין באוטומט לרגע בו היא, הגיברת, תצא מן האוטו. אני ממתין במתח לצפצופ האזעקה. לא נח עד שאני שומע אותו. התניה מושלמת של ככה זה. וכאשר אני מצפה, כי משהו יקרה משום שאני מורגל, אני דרוך עד שהוא קורה. מבטעם של אוטומטים. כך אני בטוח, שהעולם סובב בכיוון הנכון ושום פקיד ממשלתי לא שינה לי פתאום את הסדר או שאיזו הזיה מזדמנת החליטה בשונה מהנורמל.
אז זהו. שאין צפצוף. האזעקה ברוטו של הגיברת לא מופעלת, וזה מטריד אותי מאוד. אני לא נינוח. לחלוטין ממתין.
מביט אל האוטו ההוא ואל סלוקומב. מיסיס, כלומר. היא יושבת באוטו. אני מניח שהיא אורזת לה את התיק כדי לצאת, לנעול ולצפצף את המיוחל.
לא.
ממתין עוד חמש דקות. ככה, בנדיבות, נתתי לה עוד כמה דקות חסד עד אשר תסגור לי את מעגל הציפיה. אך היא לא מתחשבת בי ובסדרי עולם כלל. עכשיו אני מתחיל לשנוא אותה. לא ממש לשנוע. סתם זחל קטן של שנאת קמעה. היא מבזבזת לי זמן. עוד מעט קט והשנאה מבשילה למשהו לא נעים בכלל.
אני נועץ בה עין מצומצמת וזועפת, כאילו אומר לה "נו, בחייך. אין לי את כל היום כדי שתגמרי את מה שהתחלת. צאי כבר וצפצפי עם האזעקה"
והיא? היא לא בעניין. כלל וכלל לא. ראשה מורכן, היא עסוקה במשהו. מרוכזת לחלוטין. ואני, מצדי, מחליט, שאם היא לא יוצאת מהאוטו עד שהשעון שלי מצליח לתפוס את הסיבוב של החצי ומתקדם לקראת דקה עגולה, אני ניגש לראות מה היא עושה שם כל כך הרבה זמן, לוקח ממנה את מפתחות המכונית, לוחץ על כפתור האזעקה ומוציא את עצמי לחופשי מהציפיה.
כמובן שנתתי לה עוד 6 דקות שלמות. אולי אף יותר.
היא כעת עם ראש רכון. מרימה אותו מדי פעם ושוקעת שוב לתוך משהו למטה. מנסה לראות אם שפתיה נעות. כלום. כלומר, גם לא מדברת בטלפון. עכשיו אני ממש מתעצבן, שהרי אין לי את כל היום להמתין וגם אין את הצפצופ הזה, שחייב להתחיל לי אותו. את היום, הכוונה.
היא רכונה ומרוכזת באורח מוזר ביותר. הקפה שלי מתקרר. המלצרית מתעניינת בשלומי.
"לא יודע" עונה לה, "חכי כמה קטנות", נזכר במפקדת קצין חינוך ראשי.
ואני לא מבין מה היא עושה שם בריכוז עצום שכזה. משהו מוזר קורה במושב. הכי מוזר, מאז היווסדו אי שם באיזו שנה מוקדמת של המאה הקודמת, בזמנים של מכנסיים קצרים וכובעים מצחיקים ואנשים יותר רציניים מאיתנו ובוץ אמיתי.
אבל אני חייב להתחיל את יומי. חייב לסגור את המעגל המטורף הזה. חייב.
והיא, מיסיס, לא משתפת פעולה.
אין לי ברירה. חייב להחליט מה היא עושה שם, כדי להרגע.
אז אחת מהשתיים –
או שהיא מרוכזת בזרתוסתרא של ניטשה, שאכן דורש ריכוז יתר, כי בטח כתב אותו על קוק שפרויד נתן לו.
או
או שהיא מנסה את המתנה החדשה שקיבלה ממיס פוסי מארה"ב:
ויברטור 12 וולט שעובד על שקע המצית של האוטו.
רק הדברים האלו יכולים להיות כה מושכים ומרושעים עד כדי חוסר התחשבות תהומי כל כך.
או, הכל בהיר לי כעת. שנים אני לא יודע אם למיסיס סלוקומב באמת היה פוסי, עליו דיברה כל הזמן. ולכן הלכתי על הויברטור.
שתי תובנות במכה אחת.
איך שאני רגוע כעת. תענוג.
ובטח גם היא רגועה כעת.
ואז מגיעה המלצרית שוב ומחייכת, "מישהו משרת אותך?"
שילמתי ויצאתי.
