ככה אתה. מאַבֶּק מילים. פושט ידיים לפנים, מדמה שיש בידיך מלחיית מילים. הפקק נפתח מעצמו ולא אתה המכוון את מועדיו. ואז הן מתחילות לנשור, המילים.
אחת. אחת. אין עדיין משפטים, אך משמעות ברורה תחבר ביניהן עוד מעט.
ואז תיקרא למילואים. חייל נאמן וכפוי. תירה מילים על מטרות מדוייקות ותחשוב שאתה חוזר הביתה בשלום.
ולאט לאט מתקבצים להם אנשים תחת אבק מילותיו. הם רוצים וזה עושה להם משהו. משהו קטן באחת הפינות. אתה לא תדע באיזו מהן. כלי שרת אתה, רק. אל תתיימר.
ותוך כדי נשירתן המהירה מטה, מתקבצות המילים למשפטים. חבורות חבורות של מילים ומשפטים עם חיים עצמאיים. והן, המילים הללו, כבר לא שלך. בעת שיצאו מידיך איבדת את הבעלות על חייהן. פושטות כזונות את כוונותיך ולובשות בגדי הדורים, שילבישו אותן הקוראים. ואתה הולך וקטן, הולך וקטן. וכל שחשוב כעת, אלו הם האנשים ומילותיך והמשפטים שנוצקו. וזהו.
ואז תתכנס לך. ייסגר הפקק. אתה חוזר למדף וממתין לפעם הבאה בה תידרש לתבל. וזהו. אל תתיימר. הייה משורר.
לו אך ידעת כי הם נותרו עם מילותיך ולו לדקות ספורות, או אז ידעת כי כל זכויותיך נשמרות.
ואחרי מותך, תתעורר. אז תהא חשוב, שהרי החוסר במילותיך, עד הגיעו של מטפטפ חדש, יפיח בגופתך חיים.
וזהו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה