מישהי יושבת שם. חומה סביבה, מי אני שאגש? מי היא שתראה? הכל נראה כל כך פורצלן, כל כך עשוי. והשאר הם שברים אולי בלתי ראויים. ואחרי שניגשת פעם אחת ואחרי שראית עד כמה לא ראית, כי אז לא נואשת עוד, כי אז לא רצית עוד. לעולם לא.
כן, את עומדת עכשיו ובוהה
ולא, את לא יודעת איך מציירים
וכן, את יודעת את דמות התמונה
ולא, אין לך פתאום את כל הצבעים
עכשיו את זוכרת את נסיכת העיר
איך היו לך פעם את כל הצבעים
מן הלבן הכהה ועד השחור הבהיר
ואיך הפכו הלבנים לשמים קודרים
הכבדת, צבעת את כולם בעופרת
ולאחר האדום, גם תכול של ביניים
עת נסב המכחול בתוכך, מכודרת
לא מצמצת, לא לרגע, כחול קור העיניים
וכן, זו את העומדת מול הכן, מבכה
וכן זו את, מרעישה ורוקעת רגלייך
זה ההוא, השטן הקטן, זה אויב מטורף
ולא, אין הוא אמן, הרוקם את צבעייך
וכעת, את זו ההיא, שם מולך, נשקפים
מתחוורת משחור, מרוויחה את הסומק
ואולי זה אני עם קופסת הצבעים
רק רומז לך, כי די, הגיעה עת עומק
להתחיל מחדש, ללמוד את ידייך
מעשה של קרדום, הנה את חופרת
בתום יתר שנות דור של דום צבעייך
מציירת לך, מתוכך,
את טוהרת מעשה המכחול בשפופרת
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה