"הלכתי להכין לנו קפה", היא אומרת
והוא לא מגיב
היא חוזרת, מתיישבת לידו. רואים טלביזיה יחד. משהו רדוד.
לאחר שעה וחצי, "אני הולכת למיטה", היא אומרת
והוא לא עונה
ואז היא פוסעת לחדר השינה, נתקלת במשקוף העיקול שבין המקלחת לחדר השינה שלהם.
מורידה את חולצתה, מכנסי הבית המהוהים. נותרת בתחתוניה בלבד, ומתכסה בעצמה בשמיכה הגדולה, של שניהם. מתעטפת. לבדה. מרגישה את הנינוחות מרחפת לה.
תנומה קלה נוחתת עליה, מכילה. אחר כך מגיעה השינה העמוקה יותר, ועמה החלומות.
עוד מעט והשמש עולה.
היא מתחילה להקיץ, חושבת בבלבול על היום המצפה לה, על ההליכה לקניות, המחזר ההתחלתי שלה במשרד, על עקביה הטופפים.
קמה לבסוף, עושה לשניהם קפה, בקושי יכולה לדבר עדיין, שרעפי הבוקר טרם נשרו. מתלבשת לה. בגדים יפים, יש לציין. מוקפדים.
והוא לא אומר דבר. לא מגיב. פנים חתומות.
קפה. לשניהם. מעשה של שגרה. מניחה לפניו על שולחן הסלון, נושקת ללחיו ויורדת אל השמש.
נהנית להביט במראת המכונית, כמבט אחרון בדמותה. השפתון מצייר מדוייקות את שפתיה, צבעיה תואמים את היום העולה. נינוחות מוכרת מרחפת לה בחלל המכונית. מוכרת מאוד.
נוסעת לה. הפקקים אינם מהווים מטרד אמיתי.
בעבורה, ההמתנה המייגעת לאחרים על הכביש, היא שהות נוספת להתענג על מבטי הסובבים הנרגנים, אשר נחים על פניה ועיניה המוסתרות היטב מאחורי משקפי השמש. מוקפדת, אמרנו.
בערב היא שבה הביתה.
והוא יושב שם.
"שלום יקירי", היא צוהלת
והוא לא עונה. אף מילה.
וכך, מדי יום, וערב, ולילה.
היא מדברת את הנדרש. הוא לא עונה.
לאחר כמה שנים, בנשקה לו לפני השינה, ברגע נדיר של שימת לב, היא מבחינה פתאום בלחיו הקרה.
האיש מת.
והוא מת כך כבר שנים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה