הו, כמה לבד. גם כשמישהו כבר שניים, זה המון פעמים אחד ועוד אחד. לא שיוצא מזה שלושה או משהו בסגנון, כי אף לעתים זה אחד פחות אחת, או ההפך, או בכלל לא. או סתם לא. אולם לעתים, ממש לעתים, זה הופך ל"מעתה ועד עולם". שורה מאיזה סרט מותק, עם שחקני איפור ידועים בשחור ולבן והמון ארגמן. אבל אז, פתאום הדברים נראים לך בצבע, גם כאשר ממש ממש חושך. אבל באמת לא רואים כלום, כי סתם מרגישים את הידיים הכי נכונות עושות ציורים של "צר מהכיל" באוויר.
וככה זה נשמע:
מסע של מורשת / קרבות בדידותי
פונים כל שביליי / למחוזות היותי
אל זו ואחרת / שתמהתי, אולי
איתן, את הבית / לבנות, וכדאי
ואת שהיית לי / עם חיוך שעתיים
לפני קימה מיותרת / לעבודת הכפיים
פנים מול פנים / גופות עירומים
בקרים של שגרה / כאחד, מרחפים
כור מחצבת שלי / לו ידעתי עד כי
נדירה נשמתך / ונשימתך באפי
וכעת מכונס לי / לא מעש דרור בשמים
צפוף אברות מעופי / מחשכת שבעתיים
כל האור הקיים הוא / כזרקור אל מחשך
הנתיב מסומן הוא לעדן / אל הגן, בו ממתין המלאך
---
(C)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה