לכי לישון, אני אומר. עצמי עיניים. סופסופ יהיה לי קצת שקט לדבר אלייך, אחרי שתרדמי. כל הזמן הלהג הזה וההוא, המכלה מריאותייך אוויר ומכבה לנו צירופים. המון המון אוויר ורוח פרצים שאינה יודעת כיוון. כמו רוח מופחת במפרשייך. כל כך הרבה מאמצים כדי לא לעצור את המרוץ על המים. הפחד מטביעה. מוכר לך. עצרת? זהו. נגמר. ובשנתך תחלמי על חוף רוגע. לא כזה שרצים עליו. כזה שיושבים. ומתפשטים. הנה, מצייר לך תמונה. ואז את יכולה שלא לעצום עוד את ידייך והרוח תחדור ללבך מאיזה נקב אקראי אל קרבייך ובדיוק מהמקום ממנו את יודעת להקשיב. כי כאשר רוצה, כאשר לא פוחדת, או אז את בוכה וכך הכי שמחה.
הרדמי כבר, ותשתקי. לא יכול לומר לך שאני אוהב כשאת ערה. את ערה סערה. הרוח מחרישה אותך, הפחד משתק אותך. את רוצה שאתגנב לך לחלום ואטע בך את ה"אוהב אותך". רק שם את יודעת להאמין. לא קל העניין הזה. אבל זו את. והנני.
וברגע בו את אורגת את הריסים ונרדמת, אני אוהב אותך. חפה מאיפור ושדייך לא אחוזים. אדם ולא פלקט. לא עוזב כשאת ערה, כי שלחו אותי לשמור עלייך, לא עוזב כשאת ישנה, כי אוהב אותך.
עוד מעט היה חורף. יהיו כמה חמסינים עד אז, אך הכיוון ברור. הסערה תתחיל בחוץ. לאחר מכן ילהטו השמים.
ואולי אז נאלץ לחמם בפנים. נראה.
אחרי שאני אכתוב לך פתק "אוהב", אבוא למיטתנו. את ישנה. שלווה בהפתעה. לי יש שקט.
מטמין את הפתק בין כתלייך, לא זה שמן המערב, מכל כיוון של סערה מתרגשת לבוא. משם את יודעת להקשיב וגם להאמין. נוחת על מקומי לידינו. ונרדם.
עכשיו גם לי שקט.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה