1987, אדי מרפי עומד על הבמה ומתחיל לדבר. כשאדי מרפי מדבר, ולא משנה אם אתם אוהבים אותו או לא, אנחנו שומעים. אולי משום החיוך, אולי משום הטירוף שלו שהיה פעם.
על גירושי העלוקות בארה"ב, אלו שבמקום לומר "אני אוהבת אותך" למדו את החצי השני של הגועל נפש, ואימצו את המילה האולטימטיבית "half". חצי מהכסף שהרווחת, חצי מהביצים שאתה מטלטל לך שם בין רגלייך, חצי מחייךָ ורצוי שתנשום רק חצי. השאר שלי. ותגיד תודה.
ואז מגיעה אום פופו. גנטיקה אפריקאית של החוֹצָה האמריקאית. אום פופו באה מאפריקה ולמדה מילה אחת באנגלית. "half". יותר מזה אנחנו לא צריכים. טדדדדם. אז גם אותה עזב.
ועל כל אלו הוא לא מתבייש לדבר. נגד הזרם. משתין מול אום פווווווווופו ואולי על כן מבריק וחד.
ואיפה זה שיעמוד על הבמה, כאן, ובחיוך גדול אך מפשיט ידבר על מדינה שבה ראש הממשלה נחקר, שר האוצר צועד את מצעד החיים עם מזוודת כסף במקום ציקלון מזכרות ובככרות של המלים נותנים מקום רק לקונצנזוס המקובל והנעים כל כך.
עשירים כקורח מנהלים חיים כאילו אין אופקים ושדרות וקריית שמונה וחיזבאללה ומתאבדים, והמון "יוצרים" מתקרנפים ופוחדים לומר שהמלך עירום?
ולדימיר ויסוצקי, בולגקוב, גינסבורג ואחרים – הם לא התביישו. גם לא פחדו לא להתקבל בבתי קפה אופנתיים ולהימחק מרשימות חברים וירטואליות. ואותם אנחנו זוכרים, די בערגה, יש לומר. את שאר החיות שכחנו, או לא זכרנו כלל.
וגם את אסי דיין שלא מהסס לומר, שנה אחרי שאני לחשתי את זה, שאיזה כיף שהגיע יום השנה לרצח רבין, כי אפשר ללכת לחפש זיונים בכיכר ולהיות עצובים צעצוע.
אנשים קטנים, חיילים של פלסטיק, ששונאים צבא אשר מגן עלינו באמת ואשר בלעדיו כולנו יהודונים שפופים בין גויים נוגסים. גלובליזציה כאילו. פשששש, מתוחכמים.
נדבר על מוסר ונתרום שקל לילדים בסיכון, לא כי אנחנו באמת רוצים לתרום, אלא כי השקל המיותר הזה לא מתאים לארנק. סתם מכביד. והוא גם לא עושה נעים למשקל שאני נלחמת בו כל העת כדי להיות כוסית שמוצאת, ולא רק מחפשת.
"אנשי רוח" שנושפים ועושים לנו כל כך לוהט, עד כי חייבים מלחמה כדי שנוכל לנשום באמת.
ממון ותקשורת שבעים כישורון, ששומן הצלחתם העבירם על דעתם. אם כלל היתה.
תופסים סטוץ עם מילים קלילות, ומסרבים לנהל רומן עם מילים אחרות. לא תמיד קלות.
כך אנחנו.
נתבייש כל כך לומר באמת. כי יקחו לנו הכל. ה כ ל. עד שבנינו מעטפת שבירה של בטחון מקובל. פוףףף, הוא עשוי להיעלם, אם נגלה אומץ ונגיד שהמלך באמת עירום. שהעגל רק מצופה זהב ותחתיו חלודה מאכלת. לא זהב אמיתי.
שוטים שוטים, שווווווט.
אך בלילה, במיטה, בשקט, כל מה שנרצה זה שיכון ישן עם אלף כיווני עשן.
לכי תודי בזה. נראה אותך. וגם אתה, אל תחמוק.
נכתוב כולנו על אהבה ונקטוף זיונים מהמדף.
ואני, בינתיים, כותב מהמקום שאני מאהב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה